כשהייתי צריכה לבחור מה להציג בפרוייקט הגמר בקורס "כיתת אמן" במכללת "אורנים", בו השתתפתי, היה לי ברור שיהיו שם הילדים שלי ושיהיה שם חומר. משהו עמלני. עיסוק מתמיד בחומר, ליטוש וליטוש וליטוש.
תמיד אהבתי את הנגיעה בחומר. לכלוך הידיים, הלישה, הניסיון ליצור משהו והעדינות המתקבלת בסוף.
ההקבלה לעיסוק המתמיד במשפחה שלי… ביצירה, בטיפול, בשמירה מכל משמר ובסוף בחוסר הרצון לשחרר, היא כל-כך דומה. ממש אותו תהליך של התמודדות. פעימות הלב.

פעימות הלב

לגעת
לחוש
ליצור
לשמור
להבריק
למרק
לשחרר

להרפות

לקוות
להאמין
לדעת
לנשום

(מתוך התערוכה "פעימות הלב", קובייה 4, מכללת אורנים, מאי 2010).

הכלים אותם יצרתי נעשו על האבניים. כלי מעוגלים, מכילים, כאלו המזכירים קערות או כאלו עם חלל פנימי ועיגול טבורי בתוכם. שלב הכנת הכלים עצמם היה ארוך מהרגיל. בשלב של "הכמעט יבש" מירקתי והברקתי כל כלי בעזרת אבן חלקה. דחסתי את החומר, בעבודה סיזיפית, בלי לשנות את צורת הכלי, כדי לקבל שכבה חלקה ומבריקה מאד. הכלים נצבעו בלבן ועברו שריפה ראשונה.

אחד הכלים שנשרארו לבנים אחרי השריפה הראשונה

השלב השני היה שלב של כיסוי הכלים בחומרים אוטמים שונים כמו חומר רטוב שדבוק מסביב, תחמוצות שונות, מתכות. השריפה השניה נעשתה בחימום מהיר של הכלים בתוך אש חיה, בבור באדמה כאשר הם מכוסים בחומרי בעירה שונים. המקומות שנשארו אטומים ולא נחשפו לאש החיה נשארים לבנים, ואילו המקומות החשופים נצבעים בגווני האפור והשחור. שיטת השריפה הזאת נקראת ראקו (樂 ביפנית). מקור שריפת הראקו הוא במאה ה- 16 ביפן, בכלים ששימשו להכנת טקס התה. פירוש השם ראקו הוא הנאה, תענוג, שמחה. כל כך מתאים לי במחשבה על הכלים שלי…

כמובן שתהליך השריפה המקורי, ביפן, עבר גלגולים רבים עד לימינו, אבל הרעיון המרכזי של חימום מהיר של הכלים וקירור מהיר מחוץ לתנור – נשאר.
כמי שהשליטה בתוצאה והדיוק בפרטים חשובים לה מאד, ההתמודדות עם התהליך לא הייתה פשוטה. המשחק בין השליטה וחוסר השליטה בתוצאה הסופית יוצר כלים שהם הפתעות. כל כלי הוא שונה, לא צפוי, הפתעה.

מתוך הסדרה: "פעימות הלב"

התעתוע בין הכתמים השחורים והלבנים היוו את האתגר עבורי ברישום על הכלים. הכלים הפכו להיות מצע הציור, הקנבס. המקום בו אני שומרת את הדברים הכי אישיים. את הרגעים, הנגיעות, המבטים…

מתוך הסדרה: "פעימות הלב"

השבוע חזרתי אליהם שוב. זה לא שאני לא רואה אותם בכל יום, מסתכלים אליי מהמדף, ליד הספרים האהובים, אבל השבוע היתה שוב הסתכלות עמוקה, נגיעה, הרבה מחשבות…
שני ילדים שכבר לא ילדים, שפרשו כנפיים ועפו אל האופק המבטיח. רגעים לא פשוטים של פרידות, של מרחק הולך וגדל, של תקופת ילדות שנגמרה ושל געגועים עזים שכבר מקוננים אצלי בלב.
והכלים עמדו שם. הפרצופים הביטו עליי. הנגיעות בחומר שעוד זוכר.
והלב…. ללב יש את פעימות הלב המנחמות.

גלית

רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים, הזמנות למסעות בעולם או אולי לקבל השראה? 

הרשמו ואני מבטיחה להיות בקשר.

גלית


מייל ראשון אמור להגיע אליכם אחרי שתכניסו כאן את הפרטים שלכם. אם אתם לא רואים, אנא בדקו שלא הגיע לדואר ספאם.

נרשמתם בהצלחה - נשתמע בקרוב!