מאז ומתמיד העדפתי את זה שכבר ראה דבר או שניים. את זה שכבר ישבו עליו, שהיה תלוי אצל מישהו אחר, שפעם אחר אהב ועכשיו מוכן להיפרד ממנו. להחזיק בפיסת היסטוריה, להתחבר לאנשים דרך חפצים, דרך סיפורים השמורים מאחורי כל אחד מהם. "בימים ההם בזמן הזה", הברכה שמברכים על נרות...

אני מאד אוהבת לארח. תמיד אהבתי את ההרגשה שכולם יחד. מדברים, משלימים זמן אבוד, מספרים חוויות או רק מקשיבים. אבל ביחד. כשעברנו לגור רחוק מההמולה המוכרת, המבורכת, זה היה ממש חסר. כל אירוח נהיה חשוב, משמעותי, עם התכוונות מלאה. אפילו יותר מפעם. עבודת אומנות של קהילה נשית...

ברטיסלבה נבחרה כיעד לטיול האחרון שלנו לא בגלל ששמענו שהיא יעד חובה, או בגלל שקראתי איזו המלצה מלהיבה. הסיבה הייתה הרבה יותר פשוטה. כמה ימי חופש של הילדים מבית הספר (חופשת אמצע סמסטר פה במינכן), טיסה זולה מאדינבורו שמצאנו עבור שני הגדולים שלומדים באוניברסיטאות...

אז יש לנו סתיו משגע מסביב. ממש אמצע נובמבר ועדיין צהוב וכתום ואדום. אפשר לדרוך על עלי השלכת ולשמוע את קול פצפוץ העלים היבשים וכל הסוודרים כבר יצאו להתאוורר ומחכים שנבחר כל פעם אחד בתורו. אבל כל התפאורה של הסתיו היא בעצם רק המבוא, המחולל, ההקדמה לחורף שמגיע, עם הנוכחות...

הזמן הזה שכבר אי אפשר ללכת יחפים וצריכים גרביים. שעוטפים בעוד שכבה של בד או בחיבוק חם. שסימני הדרך המוכרים מתכסים בעלי שלכת, שהנתיב הברור נעלם, ומתגלות לנו דרכים חדשות. בשקט. סתיו אני כל כך אוהבת את הסתיו. בין לבין. תקופת המעברים בין הבוהק, המסנוור, החם, הבחוץ, לבין...

החלטתי לצאת שוב להודו. כמעט 25 שנים אחרי הפעם ההיא. השניה שלי. אחרי שאמרתי שלא יותר. שראיתי מספיק. שאהבתי כמעט הכל. שרציתי להכיל הכל. והצלחתי. אהבה מטורפת בסיבוב הראשון הפכה לחוסר סבלנות, למיצוי בטרם עת בפעם השניה. הודו נשארה אותה הודו. אני זו שהשתנתה. כבר לא הייתה לי...