פעימות הלב

ללוש את הבפנים

כשהייתי צריכה לבחור מה להציג בפרוייקט הגמר בקורס "כיתת אמן" במכללת "אורנים", בו השתתפתי, היה לי ברור שיהיו שם הילדים שלי ושיהיה שם חומר. משהו עמלני. עיסוק מתמיד בחומר, ליטוש וליטוש וליטוש.
תמיד אהבתי את הנגיעה בחומר. לכלוך הידיים, הלישה, הניסיון ליצור משהו והעדינות המתקבלת בסוף.
ההקבלה לעיסוק המתמיד במשפחה שלי… ביצירה, בטיפול, בשמירה מכל משמר ובסוף בחוסר הרצון לשחרר, היא כל-כך דומה. ממש אותו תהליך של התמודדות. פעימות הלב.

לגעת
לחוש
ליצור
לשמור
להבריק
למרק
לשחרר

להרפות

לקוות
להאמין
לדעת
לנשום

(מתוך התערוכה "פעימות הלב", קובייה 4, מכללת אורנים, מאי 2010).

הכנת הכלים

הכלים אותם יצרתי נעשו על האבניים. כלי מעוגלים, מכילים, כאלו המזכירים קערות או כאלו עם חלל פנימי ועיגול טבורי בתוכם. שלב הכנת הכלים עצמם היה ארוך מהרגיל. בשלב של "הכמעט יבש" מירקתי והברקתי כל כלי בעזרת אבן חלקה. דחסתי את החומר, בעבודה סיזיפית, בלי לשנות את צורת הכלי, כדי לקבל שכבה חלקה ומבריקה מאד. הכלים נצבעו בלבן ועברו שריפה ראשונה.

השלב השני היה שלב של כיסוי הכלים בחומרים אוטמים שונים כמו חומר רטוב שדבוק מסביב, תחמוצות שונות, מתכות. השריפה השניה נעשתה בחימום מהיר של הכלים בתוך אש חיה, בבור באדמה כאשר הם מכוסים בחומרי בעירה שונים. המקומות שנשארו אטומים ולא נחשפו לאש החיה נשארים לבנים, ואילו המקומות החשופים נצבעים בגווני האפור והשחור. שיטת השריפה הזאת נקראת ראקו (樂 ביפנית).

שריפת ראקו

מקור שריפת הראקו הוא במאה ה- 16 ביפן, בכלים ששימשו להכנת טקס התה. פירוש השם ראקו הוא הנאה, תענוג, שמחה. כל כך מתאים לי במחשבה על הכלים שלי…כמובן שתהליך השריפה המקורי, ביפן, עבר גלגולים רבים עד לימינו, אבל הרעיון המרכזי של חימום מהיר של הכלים וקירור מהיר מחוץ לתנור – נשאר.
כמי שהשליטה בתוצאה והדיוק בפרטים חשובים לה מאד, ההתמודדות עם התהליך לא הייתה פשוטה. המשחק בין השליטה וחוסר השליטה בתוצאה הסופית יוצר כלים שהם הפתעות. כל כלי הוא שונה, לא צפוי, הפתעה.

התעתוע בין הכתמים השחורים והלבנים היוו את האתגר עבורי ברישום על הכלים. הכלים הפכו להיות מצע הציור, הקנבס. המקום בו אני שומרת את הדברים הכי אישיים. את הרגעים, הנגיעות, המבטים…

השבוע חזרתי אליהם שוב. זה לא שאני לא רואה אותם בכל יום, מסתכלים אליי מהמדף, ליד הספרים האהובים, אבל השבוע היתה שוב הסתכלות עמוקה, נגיעה, הרבה מחשבות…
שני ילדים שכבר לא ילדים, שפרשו כנפיים ועפו אל האופק המבטיח. רגעים לא פשוטים של פרידות, של מרחק הולך וגדל, של תקופת ילדות שנגמרה ושל געגועים עזים שכבר מקוננים אצלי בלב.
והכלים עמדו שם. הפרצופים הביטו עליי. הנגיעות בחומר שעוד זוכר.
והלב…. ללב יש את פעימות הלב המנחמות.

אני מזמינה אתכם לראות עוד דברים שעשיתי בשתי ידיים ואולי לקבל רעיונות לדברים שתוכלו לעשות בעצמכם:

ממתקים לחורף – סבונים מלובדים

חגיגת שיבורי אביבית – צביעות בטכניקת שיבורי וכריות משגעות

זכרונות שעוטפים – שמיכת טלאים מחולצות שכבר קטנות