על אומנות ואמונות – אומנויות מסורתיות בדרום הודו

בדרום הודו התהלכתי כבתוך חלום. העיניים עברו ממלאכה אחת לאחרת, בין טקסטורות, בין ריחות וצבעים. על אומנות ואמונות בהודו. בפוסט הקודם על מלאכות מסורתיות בדרום הודו כתבתי על מלאכות החיים. מלאכות מסורתיות שהתפתחו בשל הצורך ההשרדותי, הקיומי, הצורך בקורת גג וכסות גוף. אולם האומנויות המסורתיות קשורות קשר הדוק עם אמונות ופולחן דתי. ייצור פסלונים, אלילים, צלמיות, שעבור ההודים הם בסיס האמונה, הבסיס לחיים, ופיתוח תרבות הקישוט, הטקסיות, הפולחן הדתי – הם שעומדים בבסיס התפתחות האומנויות המסורתיות בפוסט זה. האמונה הגדולה המובילה את ההודים בחיי היומיום, במה שיביא להם מזל טוב, שפע, ברכה ופרנסה, הביאה לפיתוח מיומנויות אומנותיות ויזואליות רחבות בתחומים שונים. 

אומנות ואמונות בהודו – הכנת פסלונים וצלמיות

ישנם מקומות בדרום הודו בהם אזורים שלמים, כפרים שלמים, עוסקים במלאכת ייצור הדמויות הקטנות, הפסלונים, האלים, הממלאים כל פינה בכל מקדש. קירות המקדשים מכוסים מלמטה עד למעלה בדמויות צבועות בשלל צבעי הקשת. דמויות, צלמיות, העשויות חומר צבוע או תערובת גבס צבועה.

פסלונים מגבס וחומר

בכפר אומנים, לא רחוק מהעיר מדוראי (עליה תוכלו לקרוא יותר כאן) כל בני הכפר עוסקים באומנות המסורתית הזו. מאות של פסלונים מתערובת גבס אותם יוצקים לתוך תבניות בגדלים שונים, עומדים בתור לצביעה, למריחת לכה למראה גימור מעוצב יותר. אחד אחראי על היציקה, השני על פירוק התבניות, השלישית על הצביעה ואחת נוספת על הגימור.

כל בית הוא מפעל ביתי קטן, כולם עובדים בסרט נע. יש כאלו העוסקים בהכנת דמויות מחומר. אדמה שעורבבה היטב לכדי חומר במצב רך, נדחסת לחצאי תבניות המשלימות בשלב השני אחת את השנייה לפיסלונים שלמים. גם הם, לאחר ייבוש ארוך יותר ושריפה, נצבעות בשלל צבעים. 

בכפר הזה, מצאנו גם מסכות ענקיות מעיסת נייר ששכבו להן בשמש החמה, מחכות לייבוש סופי. מסכות המשמשות את ההודים בטקסים השונים שלהם במקדשים. יש כאלו התולים מסכות עם פרצוף מפחיד בכניסה לבית כדי לגרש את הרוחות הרעות ולהשאירן בחוץ.

פסלונים מגולפים בעץ

את הפרטים הקטנים, המדוייקים, העיטורים העדינים ביותר, מצליחים אומני הגילוף בעץ להוציא מגושי העץ הגדולים, הלא מעובדים. לעיתים הם משתמשים בעץ הסנדל (Sandalwood) שהוא רך יותר לעיבוד ולעיתים בעצים קשים יותר עליהם עבודת הגילוף היא ארוכה יותר ומצריכה מיומנויות גבוהות. זמן ההתמחות הוא ארוך עד לקבלת גושפנקא של אמן. השימוש בכלי החיתוך השונים כמו סכינים, אזמלים, מפסלות דורשים מיומנות רבה ותירגול. 

ליד אחד המקדשים, לא רחוק מטריבנדרום, מצאנו סדנה קטנה וקסומה לגילוף בעץ. המון מכשירים ישנים, שידיים רבות נגעו בהם, יצרו פסלוני אלים בגדלים ובמראות שונים. לכל אל – המאפיינים שלו, עם הפרטים הכל כך מדויקים הבאים לידי ביטוי במלאכת מחשבת של אותם מגלפים בעץ. פסלי העץ נמצאים לא רק במוזיאונים ובמקדשים. הם מצויים בבתים רבים ונמכרים בכל פינת שוק. רמות הגימור כמובן שמשתנות אולם ההודים מיחסים לכולם כבוד, מביאים מינחות ומתפללים תפילות.

ריח הפרחים המשכר וצבעוניות עלי הכותרת – על אומנות ואמונות בהודו בשזירת פרחים

את שוק הפרחים שבמדוראי ביקרנו דווקא שלא בשעות הבוקר המוקדמות, שעות העומס בהן מאות ספקי פרחים פורקים את סחורתם, ועדיין מצאנו את המקום צבעוני ושוקק חיים. שוזרי הפרחים עובדים במרץ, בזריזות ידיים שלא תאמן. יושבים לבד סביב שקי פרחים בודדים או בקבוצות, מעין קבוצות שיתופיות, ונראה כי הם מצויים במעין תחרות של מי מסיים את השרשרת ראשון. שרשראות באורכים שונים, בצבעוניות משתנה, עם תוספות של קישוטים או בלי, ליום חול או ליום חג.

מדוראי – עיר היסמין

סיבוב בשוק הפרחים בהחלט יכול להיות משכר. פרחי היסמין של מדוראי נחשבים לזן בעל ניחוח חזק ביותר עם חיי מדף ארוכים ולכן הם הפכו לחומר גלם מבוקש מאד בתעשיית הבשמים העולמית. אפשר לומר שהיסמין הוא "מלך השוק". מחרוזות של יסמין מחוברות לשיערן של נשות טמיל נאדו, כסמל למזל טוב. בבתי המלון יקבלו את פניכם בשרשרת של פרחי יסמין, שזורים בצפיפות. שזירת הפרחים היא אומנות של ממש. טכניקת הקשירות בין הפרחים או העלים, סיבוב וליפוף – נילמדים עוד מגיל קטן. היסמין משנה את צבעו בהתאם לשעה בה הוא נקטף. בשעות הבוקר המוקדמות, צבע הפרח יהיה לבן – ירקרק ואילו בשעות הצהריים הפרח מקבל גוון חם יותר, לבן – קרם.

היסמין כאמור הינו הסמל של העיר מדוראי וסמל הפרח מופיע באומנויות המסורתיות השונות כמו בגילופי עץ בפיסול, בציורים עתיקים ואפילו כמוטיבים של פרח היסמין בתכשיטים המקומיים המסורתיים (בשרשראות, צמידים, עגילים). 

נשים וגברים עוסקים במלאכה

העיסוק בתעשיית הפרחים במדוראי משותפת לנשים ולגברים. אולם הנשים מועסקות יותר בשלבי הקטיף. בעונת שיא הפריחה, הנשים קוטפות שמונה עד עשרה מכלים/סלי יוטה מלאים בפרחי היסמין. על כל סל הן מקבלות בממוצע 50 רופיות. שלא בעונה, הביקוש לפרחי היסמין עולה משמעותית ומחיר קילו ממנו נע בין 400 ל- 2000 רופיות. הסלים מועברים לשוק ושם פעולת השזירה נעשית לרוב על ידי הגברים. כמובן שאפשר לראות נשים שעוסקות במלאכת השזירה של פרחי היסמין אולם פעמים רבות המחרוזות הגדולות, המפוארות, הצבעוניות, המשמשות לטקסים נעשות על ידי גברים. סודות השזירה האומנותית, הנשמרים בקרב המעוז הגברי יוצרת מציאות מורכבת עבור הנשים. 

שוק הפרחים הצבעוני והתוסס מלא בזני פרחים ולא רק בפרחי היסמין. פרח הלוטוס, בעל 108 עלי הכותרת, פורח בבקרים ונחשב כ"מאהבה של השמש". הוא גדל במים בוציים, ועלייתו מן הבוץ מסמלת פוריות וצניעות. הלוטוס מוגש לאלים בטקסי מנחת הבוקר. 

ההינדים מאמינים בקישוט האלים שלהם בפרחים, בהבאת פרחים כמנחות לאלים, בתוספת של ברכה בפרחים המקשטים את האישה והגבר בטקס החתונה שלהם ולכן התפתחה המלאכה המסורתית הזו, האומנות המועברת מדור לדור, החשובה כל כך בטקסי הפולחן ההינדים.

ציורי קולאם (Kolam)

מה זה קולאם?

ציורי קולאם הינם ציורים המצויים בכניסה לבתים. הם נפוצים מאד באזורים הכפריים ובערים בדרום הודו. פעולה יומיומית של ציור מוטיב השייך למשפחה בעזרת קמח אורז, בדרך כלל טבעי ולעיתים צבעוני, בפתח הבית מסמל המון. החיוך בכניסה לבית למראה הציור מביאה לכניסה נעימה יותר לבית. הזמנה, קבלת פנים. הציורים הם בדרך כלל שילוב של צורות גיאומטריות אולם לפעמים ישנו שימוש במוטיבים מן הטבע. הציור מתחיל בדרך כלל בסימון נקודות קודקוד שיחוברו בהמשך עם קווים לצורה מורכבת יותר. השימוש בקמח אורז בציור הקולאם נועד גם כדי למשוך נמלים, ציפורים וחיות קטנות אחרות אל פתח הבית, ובכך מזמינים אותם אל חיי היום יום מתוך תפיסה של דו-קיום הרמוני עם היקום. ניתן למצוא מוטיבים שונים כגון עלים, שמש, כוכבים. 

מה בתוך הקולאם?

כל משפחה והמוטיבים שלה. אם מצויר פרח במרכז הציור לדוגמה – זהו סימן לאישה רווקה בבית. לכל אלמנט בציור יש משמעות סימלית הקשורה באמונה של בני הבית. משמעות השימוש בצורות סגורות לדוגמה, על פי המסורת, מונע באופן סמלי מהרוחות הרעות להיכנס אל הבית. הדפוסים השונים נלמדים ומועברים מאם לבת. בכל בוקר, בשעה שבני הבית ישנים עדיין, יוצאת אם הבית, מנקה את שאריות ציור האתמול ועומלת על אחד חדש. דומה לקודמו או שונה ממנו. במשך היום אנשים הנכנסים ויוצאים מהבית דורכים על הציור ו"הורסים" אותו אבל זוהי חלק מהדינמיקה והמקומיים מאמינים כי ציור "הרוס" מסמל בית שרבים נכנסו אליו, סימן טוב. לאחר סיום הציור, סיום טקס הפולחן הביתי הזה, ניתן להתחיל את היום בברכה. את ציורי הקולאם ניתן למצוא גם בפתחי חנויות ובתי מלון. הציורים יכולים להיות קטנים או גדולים, לבנים או צבעוניים.

אומנות מטלורגית מסורתית (A metallurgical tradition)

אומנות מסורתית ייחודית לאזור דרום הודו הינה ייצור מראות בטכניקה ייחודית וסודית, העוברת רק בין בני המשפחה היחידה שמייצרת אותן. בניגוד לטכניקת ייצור המראות הרגילות העשויות זכוכית ומאחוריה מונחת/צבועה שכבת מתכת הגורמות לשבירת האור, מראות אראנמולה (Aranmula Mirrors) מיוצרות בטכניקה ייחודית של התכת תערובת מתכות (בהרכב סודי כאמור) לתוך תבנית בוץ, ליטוש ושיוף לרמת גימור של ברק ללא שבירת אור וללא סינוור. שלב היציקה ועד לשלב גמר הליטוש הידני אורך כשבוע.

מכיוון שבמראה הרגילה יש שכבת זכוכית, הרי שההשתקפות נוצרת בתחתית המראה והאובייקט המשתקף והישתקפותו כאשר נוגעים במראה מותירים מרווח בעובי הזכוכית. לעומת זאת, במראות אראנמולה ההשתקפות נוצרת על פני המראה החיצוניים. אם נוגעים במראה, האצבע הנוגעת והאצבע המשתקפת אכן תיפגשנה ללא מרווח ביניהן. ההודים מאמינים כי בכל בית חייבת להיות מראה שכזו, המביאה ברכה לעושר ושגשוג. נהוג לתת לזוג הטרי ביום חתונתם מראת אראנמולה. תהליך Low-Tech עם תוצר מתוחכם וייחודי.

מלאכות היד הינן צורך קיומי הקשור קודם כל באמונה. אומנות ואמונות. האמונה שבעשייה, האמונה במסורת ובתרבות ועשייה למען האמונות. להלך בדרום הודו ולמצוא את כל זה מסביב, בכל פינה – ברחובות, בבתים, במקדשים, זה כמו להלך בחלום לכל מי שמלאכות היד והאומנויות המסורתיות קרובים לליבו. המלאכות המסורתיות הינן דרך חיים שהיא חלק בלתי נפרד מהמסורת המקומית ומהתרבות.

אני מזמינה את הנשים שבחבורה להצטרף אלינו למסע נשי לדרום הודו לראות ולחוות את הכל מקרוב.

כמובן לקרוא על שאר המלאכות המסורתיות בדרום הודו.

ועל העיר הצבעונית מדוראי.