מלאכות מסורתיות בדרום הודו – מלאכת החיים

מלאכות מסורתיות בדרום הודו – מי שאוהב לעבוד עם הידיים, שעוסק במלאכות הפשוטות, לעיתים הסיזיפיות, לא יכול שלא להתפעל מזריזות הידיים, מעבודת הנמלים של הידיים העמלניות, המקפלות במהירות ובמיומנות כל עלה קוקוס למקומו בדיוק בזווית הנכונה, או מדחיסת החימר שעורבב ביד קודם לכן, לתוך תבניות שנוצרו באהבה או אפילו מהידיים האוחזות איזמל ופטיש ומכות בעץ בדיוק במקום הנכון עד שמתגלה לנו פרט של פנים או קצה קישוט אחר.

אלו הן מלאכות החיים – המלאכות המסורתיות בדרום הודו.

מלאכות היד, העוברות מדור לדור, נשים וגברים עוסקים בהן, הן מלאכות קיומיות עבור ההודים. ייצור משטחים ארוגים מעלים ככיסויי מבנים, כקורת גג; ייצור חבלים מסיבי עץ הקוקוס המשמשים לדייג; תעשיית הטקסטיל, על הנולים הידניים עם החוטים הצבועים ביד, על מנת לייצר את הסארים והדוטים – הלבוש המסורתי של ההודיות וההודים. כל אזור על פי הצבעוניות שלו, עם המוטיבים המסמלים אותו. את כל אלו אפשר למצוא בהודו, היכן שחיים מיליונים המתפרנסים ממלאכות היד המסורתיות.

מסע נשים לדרום הודו בעקבות המלאכות המסורתיות

במסע הנשים שלנו לדרום הודו, שממש עוד מעט יוצא לו שוב, נפגשנו עם האנשים הפועלים, היוצרים, העוסקים במלאכה.  ישנן המלאכות המסורתיות הקשורות בצורך קיומי של ייצור הנדרש לחיי היומיום, עליהן אכתוב כאן, וישנן מלאכות ואומנויות הקשורות באמונות. על אלו תוכלו לקרוא בפוטס ההמשך, על אומנות ואמונות.

מלאכות מסורתיות – אריגת הבדים בדרום הודו

הסתכלות על הנולים המופעלים על ידי ההודיות וההודים היא מהפנטת. יכולתי לעמוד שם שעות. לעקוב אחרי ה"סירה" ששטה לה מצד לצד במהירות גדולה, מעבירה את חוט הערב בין חוטי השתי, על הבחירה הצבעונית שבשילוב החוטים והריכוז המופתי שלהם. הנול הינו מכונה המרימה ומורידה לחילופין את חוטי השתי הארכיים בכדי לתת לחוט הערב הרוחבי להשתזר בהם על ידי דוושה. הבוכייר (המכונה גם סירה) הוא חלק חשוב בנול, המוביל את חוט הערב בין שורות השתי ומופעל על ידי משיכה בלתי פוסקת של מפעיל הנול, הגורמת לסירה לזוז מצד לצד.

ישנם אורגים שעובדים בביתם וישנם כאלה שבמרכזי אריגה מאורגנים.

בחדרי חדרים

את האורגים שבבתים פגשנו בחדרי חדרים. בחדרים פנימיים, קטנים, מותאמים במבנה שלהם למכשירים הגדולים ולאנשים הקטנים המפעילים אותם. כלים אותנטיים מקיפים אותם, ידניים, המופעלים המון שעות ביום על מנת ליצור סארי אחד. אלפי מטרים של חוט כותנה הרץ מצד לצד. חוטי כותנה אותם מכינים בתהליך ארוך של עיבוד הסיב, שטיפה, ייבוש, גלגול הסלילים. הכל נעשה בתהליכים טבעיים, בעמלנות מטורפת וסיזיפית.

התנאים במרכזי האריגה בדרום הודו לא תמיד פשוטים. ישנם נולים המונחים על הרצפה עם ספסל ישיבה למפעיל הנול אך ישנם גם נולים שמונחים מעל בור ברצפה, בתוכו נמצא מפעיל הנול (עומק הבור הוא עד המתניים) והדוושה עליה לוחצים ללא הפסקה. הנולים, עדיין, ברובם המכריע ידניים. כלומר עבודת הדוושות נעשית ברגליים במשך שעות ארוכות. ברוב המקומות מתגמלים את העובדים על פי התוצאות כך שמי שעובד יותר שעות מרוויח יותר ולעיתים מדובר בימי עבודה ארוכים מאד. הבדים הארוגים משמשים לדברים רבים אולם בראש ובראשונה לייצור סארי. הלבוש המסורתי של הנשים ההודיות, המייחד אותן בהתאם לאזור בהודו, לאקלים, להבדלי התרבות בין האזורים השונים וכמובן למעמד. למרות שבערים הגדולות אפשר לראות יותר ויותר נשים בלבוש מערבי, הרי שבדרום הודו באזורים הכפריים נפוץ יותר הלבוש המסורתי. מבחר הבדים הנארגים כמובן הוא גדול ובעל איכויות שונות.

מורה נבוכים – סארי, לונגי ודוטי

• הסארי (Sari) עשוי בד באורך של בין חמישה לתשעה מטרים שאינו תפור. הבד עוטף את המותן והסיומת שלו נתלית בהצלבה על הגוף מעל כתף אחת. על החזה לובשים חולצת סארי, לרוב בחיתוך גבוה מעל הבטן ובמחשוף גב נמוך.
• הלונגי (Longi) שבדרך כלל מוכר יותר כבגד חוף, משמש נשים וגברים כאחד. מקורו בדרום הודו והוא פופולרי מאד באזור בשל מזג האוויר החם שאינו מאפשר תמיד לבישת מכנסיים. הלונגי בדרך כלל עשוי כותנה ויכול להגיע באורכים שונים. הוא עוטף את המותן ונראה כחצאית. במדינת קראלה הלונגי נלבש כבגד יומיומי בעיקר באזור החופים.
• הדוטי (Doti) גם הוא רצועת בד, שאינה תפורה, באורך של כחמישה מטרים הנכרכת סביב הרגליים והמותניים ונקשר בצד המותן. כפריים רבים מקפלים את הדוטי למחצית מאורכו לשם אוורור נוסף.  

מרכזי אריגה קואופרטיביים

בדרום הודו קיימים מרכזים קואופרטיביים רבים בהם עובדים ובעיקר עובדות נשים בתעשיית האריגה. בשטפונות החזקים בעונת המונסונים האחרונה (יולי-ספטמבר 2018) נגרמו נזקים רבים לתעשייה זו עקב פגיעה קשה בנולים רבים שנהרסו והוצאו משימוש.

"הצילו את הנול" (Save the Loom)

הקבוצה הקהילתית "הצילו את הנול" (Save the Loom) היא קבוצה שהוקמה שלא למטרות רווח בכדי להחיות, לשחזר ולבנות מחדש את תעשיית נולי היד (Handloom) בהודו. אנשים עם אהבה גדולה למלאכות היד והאומנויות המקומיות. הקבוצה מספקת לתעשייה זו עזרה בשיקום ההרס הגדול על ידי תרומות כספיות, התערבויות עיצוביות, פיתוח וגוון מיומנויות נדרשות, תמיכה טכנית ודאגה לתנאי עבודה טובים יותר עבור האורגים. הקהילה עזרה מאד לאזור שנפגע הכי קשה במהלך השטפונות האחרונים, אזור Paravoor הממוקם צפונית לקוצ'ין. בעקבות התמיכה, האורגים החלו לקבל שכר יומי של 600 רופי (כ- 31 שקלים חדשים) לעומת 150 רופי לפני כן, הממשלה מספקת יותר חומרי גלם ודואגת לרכוש יותר מוצרים כגון מדים למשרות ממשלתיות.

הביאנלה לאמנות 2018/19 בקוצ'ין

בביאנלה לאמנות שנערכה ב- 12/2018-3/2019 בקוצ'ין , בה ביקרנו במסע הנשים האחרון שלנו בדרום הודו, מצאנו את הפרויקט המקסים של מכירת "סירות" שנאספו מהנולים שנהרסו ומכירתם כפריט עיצובי – קישוטי שההכנסות ממנו הופנו לשם רכישת נולים חדשים. כמובן שקנינו את כל הסירות שהיו.

דרום הודו – ארץ הקוקוסים, ארץ המלאכות המסורתיות

אומנות שזירת חבלים

מטעי הקוקוס הרבים של מדינת קראלה מספקים לתושבים תוספת עשירה למזון, המתבשל ברובו בחלב קוקוס, אולם הקוקוסים מנוצלים לתעשייה רחבה של מוצרים. אז מעבר לייצור חלב, שמן, סוכר וקמח, הנחשבים כמאכלים בריאותיים בטרנד העולמי העכשווי, משמשים חלקי הקוקוס השונים כחומרי בעירה מהקליפות, דשנים, ייצור חבלים מסיבי האגוז ומהעלים – ייצור של משטחים קלועים המשמשים לקירוי ולמוצרים שימושיים. הרבה קוקוס יש באומנות המקומית. את שוזרות החבלים פגשנו גם כן בדרום הודו. כל אחת אוחזת בגוש גדול של סיבים מקליפת הקוקוס, הטמון בתוך החלק הקידמי של הסארי שלה. בעזרת מכשיר פשוט, המסובב את הסיבים והחזקה נכונה שלהם, נוצרים חבלים דקים וארוכים הנשזרים גם הם זה בזה, ליצירת חבלים עבים וחזקים המשמשים להכנת מוצרים שונים. ישנם עדיין מקומות בהם שזירת החבלים נעשית באופן ידני. פעולה שלוקחת זמן ואנרגיה רבה ומייצרת ידיים עם עור עבה שזוכרות את פעולת הסיבוב גם מתוך שינה.

אומנות קליעה בענפי עץ דקל הקוקוס

באחד המקומות הקסומים בהם ביקרנו במסע הנשים שלנו לדרום הודו, בקומראקום (Kumarakom), ישבה לה עלמת חן הודית וקלעה מענפי דקל תיקים מהממים. הקליעה היא אחת מהאומנויות העתיקות בעולם, המתבססת על שזירת מיני ענפים, קנים ועשבים. חומרי הגלם הטבעיים הזמינים באזור דרום הודו כאמור, מתבססים על עצי הקוקוס ולכן זוהי אומנות מסורתית המתבקשת להימצא באזור.

הטכניקה

הטכניקה העיקרית בקליעה מבוססת על שתי וערב ומזכירה את האריגה. רצועות העלים העדינות יותר משמשת את הקולעות בייצור מוצרים שימושיים בדוגמאות שונות. מתיקים וכובעים וקופסאות ומניפות ועד לשטיחים מהממים, שממש לא התעצלנו וסחבנו איתנו הביתה חזרה שניים! עבודה עמלנית ומעייפת אך עם תוצאות מקסימות.

המוצרים

מכפות התמרים, מייצרים באזור משטחים המשמשים כמחיצות וכגגות, אותם ניתן לראות בעיקר על בתי הסירה הרבים שבאזורי תעלות המים. השדרה של כף התמרים משמשת כדופן למשטח ארוג ללא חומרי הדבקה למיניהם. את אותם משטחים, המספקים הצללה ואוורור טוב של החללים בבית הסירה מחליפים פעם בכמה שנים.

אדמה – מלאכה – מסורת – חיים

הטכניקה והמוצרים

השימוש בחומר הינו שימוש עתיק המוכר ממקומות רבים בעולם. כבר בימי קדם עסקו בבוץ הספוג במינרלים שנשטפו בגשם ליצירת כלים ופסלים. זהו החומר הבסיסי והראשוני ששימש לייצור כלים. הכנת החומר נעשית כאמור מהאדמה. ערבוב האדמה עם מים עד לשלב פירוק החרסית. החרסית מעורבבת עם חול ביחסים משתנים עד לקבלת מרקם נח ללישה וליצירת כלי החרס. הכלים מקבלים עמידות וחוזק לאחר שריפה (או בצורה טבעית בבורות באדמה או בתנורי שריפה ייעודיים). ההודים, כמו במקומות שונים בעולם משתמשים להכנת כלי אוכל וכלים ופסלים המשמשים להם לטקסי הפולחן השונים. בדרום הודו נפגשנו עם קדרים שעסקו ביצירת כלים שימושיים על האבניים. גלגל המשמש קדרים ליצירת כלי חרס על ידי תנועה סיבובית. הגענו גם אל מפעלים בהם מצאנו ייצור בכמות גדולה יחסית של סדרות מוזמנות, כל הכלים נעשים בעבודת יד ובמיומנות גדולה, וביקרנו גם אצל קדרים בבית שלהם. היה נחמד לראות בתחרות סמויה בין הגבר לאישה מיהו האמן האמיתי בבית.

מלאכת ייצור הלבנים בדרום הודו – השיטה המסורתית

תהליך הכנת הלבנים

האדמה משמשת כמקור לתעשיית הלבנים בדרום הודו. מרבית המפעלים לייצור לבנים באזור קראלה הינם מפעלי Low-Tech, הפועלים לייצור לבנים באופן ידני, בסדרות לא גדולות, עם חותמת ראשי התיבות של בעל המפעל עליהן. שלבי הכנת הלבנים כוללת יציקת החומר (האדמה המעובדת) לתבניות עץ, השארתם לייבוש חלקי, הטבעת ראשי התיבות, ניקויי ויישור השוליים של הלבנים היבשות, סידור הלבנים בערמות המאפשרות בניית תנורי ענק סביבם ושריפתם.

תהליך השריפה

בשלב השריפה, לאחר שערמו את הלבנים (אלפי לבנים בכל ערמה) והשאירו רווחים במבנה בכדי להכניס חומרי בעירה (גזעי עצים), מכסים את כל המבנה בשכבת בוץ שאוטמת את הערמה ומאפשרת לאש לבעור עד לדעיכה באופן טבעי. לאחר כמה ימים, כשהערמה מתקררת, שוברים את שכבת הבוץ החיצונית ומחלצים את הלבנים. תהליך ייצור הלבנים הוא ארוך ומאד לא קל לעוסקים במלאכה, בשמש הקופחת או בחודשים הרטובים בהם עדיין צריכים להמשיך ולייצר את הלבנים. ביום ממוצע מייצרים במפעל בסדר גודל קטן, כאלפיים אריחים כשהעבודה מחולקת בין מספר אנשים שכל אחד אחראי על חלק אחר בתהליך פס הייצור הזה. נשים וגברים עוסקים במלאכה בשוויון.

מלאכות החיים

המלאכות המסורתיות הללו הינן חלק ממיני רבות הקיימות בדרום הודו. מלאכות שהעיסוק בהן וסודות המקצוע, עוברים מדור לדור ומשמרים מסורת ארוכת שנים. מלאכות ואומנויות הקשורות בהיבטים הקיומיים שהתפתחו בשל צרכים בסיסיים של כסות גוף או קורת גג.

מזמינה אתכם לפוסט ההמשך על אומנות ואמונות בדרום הודו. פוסט צבעוני הקושר אומנויות מסורתיות עם אמונות, טקסים ופולחן.