הקיץ הזה הכרנו איטליה אחרת. אחרת בכל כך הרבה מובנים. איטליה פצועה, מהוססת, מסתגרת, צנועה מתמיד אבל כל כך יפה, מכניסת אורחים, כמו תמיד. אולי אפילו יותר. או אולי זה אנחנו היינו אחרת? לא נסענו ממקום למקום אלא שהינו, בדקנו, חקרנו את הקרוב, מצאנו את הזמן לעסוק בפשוט, להכיר את המקומיים ולהקשיב לסיפורים שלהם. היינו כמעט יחידים, לא פרטים בתוך המון גדול של תיירים. הפעם לא השלמנו את המשימה של גילוי כמה שיותר אתרים ואטרקציות ועדיין תחושת ההישג הייתה עצומה. חופשה משפחתית לאיטליה למחוז אמיליה-רומאנה.

מחוז אמיליה-רומאנה

מחוז אמיליה-רומאנה צפוני למחוז טוסקנה ומתוייר הרבה פחות גם בימים רגילים, ללא קורונה מאיימת. חבל ארץ שיש בו הכל מהכל. רצועת חוף במזרח (הים האדריאטי), רכס הרים מדרום (ההרים האפנינים) ועמקים משגעים זרועים בשדות וכרמים, מנוקדים בעיירות קסומות. הוא אחד מחבלי הארץ העשירים באיטליה. עם מטבח משגע החתום על כמה מהמאכלים הטעימים ביותר. הטליאטלה ראגו (בולונז), הלזניה, הטורטליני, הפרושוטו, הפרמזן והחומץ הבלסמי. החלטנו לצאת לחופשה המאתגרת הזו, עם כל הלחץ מהמצב של להתרחק מהבית אם יקרה משהו. לנסות להיכנס למוד של קצב אחר, איטי יותר. ההתמקדות הייתה בכפרים הקטנים אבל לא היה שום תכנון מראש. הכנתי סרטון עם כל הנופים הקסומים והמקומות בהם ביקרנו בשבוע הראשון באיטליה. מוזמנים לקרוא את כל הפרטים בהמשך.

איפה ישנים?

מצאנו לנו יהלום קסום, וילה אובלו, בית אחוזה משופץ מהמאה ה- 16, במיקום נהדר המשקיף לעבר העיירה בריזיגלה (Brisighella). המרחבים של הירוק והשקט העצימו את חוויית החופש. קישור לוילה – כאן.

וילה ג'ינני פנטוצי (Villa Ginanni Fantuzzi)

מרקו, הבעלים של המקום הקסום שבו ישנו הוא גם הבעלים של וילה ג'ינני פנטוצי, וילה במרכז האחוזה המשתרעת על פני כ- 100 דונמים, שנבנתה באמצע המאה ה- 15. פארק עצום בגודלו מקיף את וילה ג'ינני עם עצים בני מאות שנים ועם גינה רומנטית מעוצבת בסגנון קלאסי עם שיחים מעוצבים ועצי לימון בכדי חרס גדולים. בשטחי החווה מגדלים עצי זית וגפנים לייצור שמן זית ויין. כיום מרקו מתגורר בוילה והיא אינה פתוחה לקהל המבקרים אולם ניתן לתאם עם מרקו ביקור בפארק ובגני הוילה.

אין כמו פסטה ביתית באיטליה

לא היינו צריכים לצאת מוילה אובלו בה ישנו במשך השבוע הזה. מצאנו בה כמעט הכל. אפילו הזמנו אלינו את פאולה, שלימדה אותנו איך להכין פסטה תוצרת בית. גלגול הבצק ופתיחתו הדהימו אותי. מערוך באורך של מטר לש את הבצק הצהוב והפך אותו לדקיק במיומנות וזריזות ידיים. למדנו להכין טליאטלה, רביולי, צ'פלטי. למדנו איך לחתוך, למלא, לסובב, לגלגל. ידעתם שיש ביצים צהובות? ביצים של תרנגולות שמאכילים אותן במזון מיוחד כדי שיהיו צהובות יותר? ואיתן הם משתמשים להכנת הבצק. למדנו גם להכין פיאדינה רומאניולה (Piadina Romagnola), "אוכל הרחוב" הכי פופולרי באזור. אין כמו לאכול פסטה ביתית באיטליה. לפאולה יש מסעדה בעיר מודיליאנה וקפצנו למלא את המקרר בטייק אווי לשבוע השני שלנו.

 בריזיגלה (Brisighella) 

העיירה בה ישנו היא בריזיגלה. כפר עתיק מימי הביניים השוכן בעמק למונה (Valle del Lamone), בין פירנצה לרוונה. העיירה מוקפת שלוש גבעות עליהן מונומנטים מרשימים ובולטים בנוף. על גבעה אחת בנוייה הטירה של בריזיגלה. טירה מרשימה בגודלה שנבנתה בשנת 1310 על ידי משפחת מנפרדי מפאנזה. בתחילת המאה ה- 16 התווסף המגדל הגדול ונבנו חומות ההגנה הנוספות תחת שלטונה של הרפובליקה של ונציה ולאחר מכן הטירה הייתה תחת שליטה של מדינת הוותיקן.

על הגבעה השנייה נמצא מקדש-כנסייה מהמאה ה- 18, "בית החסד" מונטיצ'ינו. חזית המבנה עברה שינויים אדריכליים בשנת 1926. בתוך הכנסייה נמצאים ציורי קיר ייחודיים שצויירו באמצע המאה ה- 19 ובחלקה האחורי קיימת מערה, ממנה כרו אבן גיר וכיום היא משמשת כמוזיאון גיאולוגי תחת כיפת השמיים. בימים כאלו של קורונה הכל היה סגור ונהננו מהחזית היפה ומהנוף המרהיב הנשקף ממנה. על הגבעה השלישית ניצב מגדל השעון ששימש במקור כחלק מקו ההגנה על הטירה הסמוכה ונפגע ושוחזר מספר פעמים. בשנת 1850 הוא נבנה מחדש בפעם האחרונה ונוסף עליו גם השעון הפועל לפי מערכת של שש שעות.

סמטת החמורים (Via del Borgo)

במרכז העיר העתיקה ישנו מעבר מקורה, גבוה ממפלס הרחוב, שבצידו האחד כניסות קטנות לבתים או בתי-עסק וממול, בצד הרחוב, שורה ארוכה של פתחים מקושתים המשקיפים על הרחוב ומכניסים אור למעבר. המעבר הייחודי הזה נבנה במאה ה- 14, והוא היה חלק ממסלול ההגנה של כיכר מרקוני (Piazza Marconi). אחרי שהמעבר איבד את השימוש הצבאי שלו, הוא כוסה ברובו והפך למקום מגורים למשפחות רבות. הסמטה הזו הייתה מאוכלסת בעיקר על ידי האנשים שעסקו בהובלה של הגבס שנכרה במערה במונטיצ'ינו על גבי חמוריהם ומכאן שם המעבר – "דרך החמורים".

מה הקשר בין הבריגדה היהודית ובריזיגלה?

במלחמת העולם השנייה, שכנה בבריזיגלה מפקדתו של מפקד הבריגדה היהודית, הבריגדיר לוי בנימין. החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת) או בכינוייה הבריגדה, הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבותם לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הבריגדה הוקמה לקראת סוף המלחמה, ביולי 1944. לא מצאנו שום אזכור לזה בביקור שלנו בבריזיגלה אבל היה מרגש לקרוא כאשר חיפשתי חומר על המקום, שדגל ישראל הונף במקום בטקס להנצחת קרבותיהם של חיילי הבריגדה היהודית.

המסעדה עם הנוף הכי הכי

החלטנו שבשביל יומולדת שווה לצאת ולאכול בחוץ, במיוחד שכולם כבר מיצו את כישורי הכנת הפסטה שלי. בעל השמחה בחר לנו את המסעדה עם הנוף הכי הכי על כל בריזיגלה. מה הפלא שהמנות הגיעו ואנחנו היינו עדיין בצילומי נוף? מסעדת Torre del Marino נמצאת על הגבעה הגבוהה ביותר מעל בריזיגלה, עם נוף פנורמי מהפנט. המסעדה היא חלק ממתחם אגריטוריזמו (חווה חקלאית המציעה שירותי תיירות) המציעה גם חדרי לינה במקום יפיפה, מוקף כרמים ועצי זית עתיקים. המגדל העתיק, טורה דל מרינו, נבנה לקראת סוף המאה ה- 15 בסגנון ארכיטקטוני צבאי של ימי הרנסנס, נמצא בסמוך למסעדה ומשרה אווירה מיוחדת של היסטוריה עשירה ומסורת. 70 שנים של התמחות בתחום היין הביאה את בעלי המקום לפתוח מסעדה המבוססת על משאבי המקום ומספקת אוכל מסורתי טעים.

פאנזה (Faenza) – מרכבי אספנות ועד קרמיקה

עמק המכוניות

כשהגענו אל פאנזה במרחק רבע שעה נסיעה מהוילה שלנו, רק כדי "להציץ", לבדוק אם עמוס או אם אפשר להסתובב ברחובות בלי לחץ מיותר של צפיפות, לא ידענו שהטיימינג היה מושלם. הגענו בשעת הערביים, בלי לדעת שחוץ מהנוף של כיכר פופולו המקסימה נגיע בדיוק בזמן למפגש המקומי של מועדון רומאנוולו אוטו מוטו ד׳אפוקה (C.R.A.M.E.), מועדון המכוניות והאופנועים הקלאסיים שהוקם בשנת 1966 באזור רומאנה. מסתבר שחבל הארץ הזה מכונה גם "עמק המכוניות". גן עדן לחובבי מרוצים ואוהבי מכוניות יוקרה, עם ריכוז גבוה של יצרני מכוניות (פרארי, למבורגיני, מזראטי), מוזיאונים, אספנים ומסלולי מרוצי מכוניות באזור אחד. אפשר למצוא פרטים על המוזיאונים ופעילויות נלוות כאן, באתר של אמיליה-רומאנה.

זה רק מתבקש שבאזור הזה יהיו אספנים רבים עם תשוקה לרכבי היוקרה של פעם. הבנים שבחבורה הסתובבו בין המכוניות פעורי פה (המכוסה על ידי מסכה כמובן). אני כמובן התמוגגתי על המבנים ההיסטוריים בכיכר העיר.

שיטוט ברחובות פאנזה 

פיאצה דל פופולו

מאז שנת 1300 היוותה פאנזה מרכז פוליטי ותרבותי של שושלת מנפרדי בחסות שלטון מדיצ'י מפירנצה. לאורך ההיסטוריה התמלאה העיר במבנים מרשימים שעדיין שומרים על קיסמם. פיאצה דל פופולו (Piazza del Popolo) תחומה בשני מבנים המשמשים את בניין העירייה כיום, מעוטרים במעברים מקורים מקושתים, המכוסים בבדים המעניקים למבנים תחושת רכות. על רחבת הפיאצה הסתדרו בשורות מסודרות להפליא רכבי האספנות, וכל בעלי המכוניות ישבו בבתי הקפה מסביב לכיכר ונתנו לאחרים להתמוגג.

פיאצה דלה ליברטה

ממש בצמוד לכיכר נמצאת פיאצה דלה ליברטה (Piazza della Liberta), מקום מושבו של הכח הדתי, שם נמצאת הקתדרלה של פאנזה. מבנה רנסנסי מסוף המאה ה- 15 הנקרא על שם פטרוס הקדוש ובתוכו יצירות אמנות רבות מתקופת הרנסנס. בסמוך לקתדרלה נמצאת מזרקת הברונזה והאבן במרכזה פסל של מדונה עם ילד, שפוסל על ידי פרנצ'סקו סקאלה בשנת 1611. לצד המזרקה ישנו מגדל הפעמונים שנהרס במלחמת העולם השניה בנובמבר 1944 אולם שוחזר במדויק בשנת 1953 על פי המבנה המקורי מהמאה ה- 14.

לא ויתרנו על קפה טוב. האמת שניים.

מצאנו בית קפה מדליק ביותר, Qcorner, דקת הליכה מפיאצה פופולו, והקפה האיטלקי עם המתוקים המשובחים לצידו היו בהחלט סיום לעוד יום נהדר בקסם האיטלקי הזה. למחרת בבוקר כבר הגענו לעיר שוב. אחרי ריצת בוקר התיישבנו בבית הקפה שצמוד לתיאטרון מסיני, המעלה הצגות באוויר הפתוח. ככה זה תיאטרון בימי קורונה. Caffe della Molinella. אפשר להיכנס אל בית הקפה מהרחוב הראשי ולהתיישב בחצר הפנימית האחורית של המבנה, ממש בשטח הפתוח של התיאטרון.

איך אפשר בלי אמנות?

פאנזה ידועה כמעוז הקרמיקה. פאנזה היא ממש מילה נרדפת לקרמיקה עבור האיטלקים. המסורת האמנותית של העיר בתחום הקרמיקה מתוארכת למאה ה- 12 והגיעה לשיא פריחתה בתקופת הרנסנס. כלי מיוליקה (Maiolica) הם כלי קדרות המתאפיינים בשכבת זיגוג דקה שהיו פופולריים בתקופת הרנסנס במיוחד באיטליה ופאנזה הייתה המרכז שהתמחה בכלים אלו (השם לקוח כנראה משמו של האי מיורקה, שם התפתחה אמנות זו והובאה לאיטליה במאה ה- 15 וזכתה לפופולריות רבה). ברחבי העיר יש למעלה משישים סדנאות של קרמיקאים בהם מייצרים פריטי קרמיקה ופורצלן רבים ואפשר למצוא סדנאות בנות כמה שעות או בנות כמה ימים.  

המוזיאון הבינלאומי לקרמיקה בפאנזה – מוזיאון MIC

מוזיאון ייחודי המציג אוספים חוצי תרבויות. מקרמיקה עתיקה ביותר ועד לעבודות קרמיקה עכשווית. המוזיאון נוסד בעיר בשנת 1908 והוא מציג אוסף של פריטים ממוצאים גיאוגרפיים רבים על פני שנות ההיסטוריה, עם מגוון גדול של פריטים מפאנזה בתקופת הרנסנס. המוזיאון מציג גם תערוכות מתחלפות של אמנות קרמיקה מודרנית. ראינו עבודות מרשימות בחללים ייעודיים המאפשרים התבוננות מעמיקה ונגישה. 

וילה אמאלדי (Villa Emaldi)

לא הסתפקנו במוזיאון ורצינו להכיר את האמנים המקומיים מקרוב. הגענו לוילה אמאלדי הצמודה לעיר פאנזה. הוילה היא מעון קיץ אקלקטי, שבנייתו הושלמה על ידי רוזנות אמאלדי בשנת 1876. כיום הוילה מציעה עצמה כתפאורה קסומה לקבלות פנים פרטיות, אירועים וחתונות, המאורגנות על ידי המשפחה עצמה.  ברגע שעוברים את השער, בתחילת השדרה של ארזים עתיקים בני למעלה ממאה, הוילה מופיעה, ממוקמת על רקע הגן ומוקפת בפארק רחב ידיים. הוילה משקיפה על הגן דרך הפתחים והחלונות הגבוהים שלה, המכניסים את האור אל ציורי הקיר של החדרים בקומת הקבלה ו"אולם המסיבות" בקומה הראשית. כל החדרים מרוהטים בריהוט תקופתי.

אטלייר הקרמיקה של וילה אמאלדי

וילה אמאלדי משתרעת על פני כמה מבני שירות, שביניהם בולט מבנה החממה הניאו-גותית האלגנטית, המתנשאת לגובה. זוהי ההפתעה מבחינתי. המבנה המדהים משמש סטודיו לקרמיקה וכחנות עבור הקרמיקאית המפורסמת אנטונייטה מציוטי אמאלדי, הידועה ביצירות כלי השולחן וחפצי האמנות המיוחדים שלה. אנטונייטה קיבלה את הכשרתה כקרמיקאית בפאנזה והשתתפה בתערוכות אישיות וקבוצתיות בינלאומיות רבות. בשנת 1976 הפכה את המבנה הניאו-גותי בוילה אמאלדי לסטודיו שלה, שם היא עדיין גרה ועובדת וממשיכה במחקר המתמשך שלה על צורות וסגנונות כדי להגיע לייצור מעודן ככל שניתן. מגזינים איטלקיים חשובים פרסמו מאמרים על אנטונייטה והיא אפילו הגיעה לניו יורק טיימס. זהו אטלייר הקרמיקה היפה ביותר שראיתי! אפשר לתאם ביקור במקום.

רוונה (Ravenna)

אוצרותיה של רוונה לא נראים בחוצות העיר כמו בערים איטלקיות רבות אחרות. הפסיפסים, המוזאיקות, נמצאים בתוך המבנים המונומנטליים המקודשים, מהמאות ה- 5 וה- 6 לספירה, אז הייתה רוונה בירת האימפריה הרומית המערבית ומאוחר יותר שלוחה של האימפריה הביזנטית באיטליה.

עיר הפסיפסים

בשנת 1996 הכריז ארגון אונסק"ו על שמונה מאתרי העיר רוונה כאתרי מורשת עולמית. ההחלטה נומקה בכך ש"לאתר ערך עולמי יוצא דופן וחשיבות רבה בזכות אמנות הפסיפס העילאית שבמבנים, וכן בשל היותם ראיה מכרעת ליחסים אומנותיים ודתיים ולמגעים שהתקיימו בנקודת זמן חשובה בהיסטוריה התרבותית של אירופה". הריכוז הגדול של אוצרות  אמנות, היסטוריה ותרבות עם עבר מפואר, מושך אוהבי אמנות רבים מכל העולם. ניתן לקנות כרטיס כניסה משולב לכל שמונת האתרים (בית הטבילה הנאוני, המאוזוליאום של גאלא פלקידיה, בית הטבילה האריאני, הקפלה הארכי-אפיסקופלית, בזיליקת סנט אפולינרה נואובו, המאוזוליאום של תאודוריקוס, בזיליקת סן ויטאלה ובזיליקת סנט אפולינרה אין קלאסה).

ביקרנו בכמה מהאתרים, הפסיפסים מרשימים מאד ושמורים היטב. חייבת לספר שהטיול בימי קורונה בהחלט ניכר. הרחובות היו די ריקים, גם שוק האוכל המקורה וחוסר הצפיפות בהחלט לא מייצגת חופשות קיץ באזור בזמנים אחרים. האנשים ממושמעים מאד ומסתובבים עם מסכות (חלקם גם בשיטוט ברחובות ולא רק במקומות סגורים). את כרטיס הכניסה המשולב לאתרים קנינו עם סלוטים מוקצבים של זמן ביקור בכל אתר. העיניים התרחבו מהיופי אך הלב התכווץ. 

הביקור באמיליה-רומאנה לא הסתיים. היה קשה לנו לחזור הביתה אחרי שבוע. הלב מאן לעזוב ומצאנו את עצמינו נשארים לשבוע נוסף בחלק אחר של חבל הארץ הזה, בו הזמן זורם לאט יותר, בו אפשר לפגוש אמנות והיסטוריה, יופי אדריכלי ונופים קסומים, מסורת עשירה בטעמים ובאנשים טובים אותם הכרנו. 

מזמינה אתכם לטייל איתי בפוסט ההמשך על אמיליה-רומאנה שיצא ממש בקרוב, או בפוסטים על חלקים אחרים באיטליה, המדינה שאני כל כך אוהבת:

בדרכים המובילות לרומא

להלך בקיסמה של פירנצה

לראות את נאפולי וליהנות

‎כחול של גלויה וצהוב של לימונצ'לו – דרום קסום באיטליה

אהבה בימי קורונה – על איטליה שלא הכרתם