השיבה למומבאי

כבר הייתי במומבאי. לפני הרבה זמן. עוד כשהייתה בומביי. עיר קשוחה. ללא ספק. היא הייתה לי לא פשוטה להכלה, למרות שאז הייתי מסוגלת להכיל כמעט הכל. רציתי להישאר אז אבל הייתי צריכה לחזור. נמנעתי מהודו במשך הרבה זמן. המון שנים שהחלטתי שהיא לא בשבילי. בודאי לא השיבה למומבאי. לפני שנתיים החלטתי לחדש את הרומן ביננו והגעתי שוב. הפעם לדרום הודו. התאהבתי ממש. משהו בפתיחות, בקבלה, בהכלה, בחום האנושי, באפשרות שלי להגשים חלומות, גרם לי להתאהב מחדש.

השיבה למומבאי – הפעם נשארתי

בכל פעם שאני מגיעה אני מעבירה את הלילה במלון בשדה התעופה ויוצאת בבוקר בטיסת פנים דרומה. כל פעם למקום אחר. אף פעם לא נכנסת ממש לתוך העיר. מומבאי הייתה זכורה לי כאחד המקומות בהם העור מרגיש חשוף יותר, רגיש מאד. מקום שזמן ההתאוששות שלי ממנו יהיה ארוך במיוחד. אז ויתרתי. במסע האחרון שלי לדרום הודו, עם קבוצת נשים, נפרדנו בשדה התעופה במומבאי. הן עלו על טיסה חזרה לישראל ואני המשכתי עם עדי, שותפתי לדרך, ושירי, אחת המופלאות מהמסע שלנו, לטיול יום במומבאי.

השיבה למומבאי. פחות מ- 24 שעות שהעלו זכרונות מזמן אחר אבל בעיקר שעות של גילוי מומבאי אחרת. כמובן שדרך הביקור במומבאי הייתה שונה מזו של פעם (רכב עם מדריך לעומת תרמיל גב גדול וחברים מזדמנים) והייתה נוחה מתמיד, אבל השינוי לא היה רק בזה. העיר השתנתה. התפתחה, מקבלת תיירים בזרועות פתוחות וחיוך רחב, הקבצנים שהיו פזורים ברחובות התמעטו, מרכז העיר על ענייה – נוקה וההיסטוריה המרשימה של המקום נותרה לה, מחכה לנו לבוא ולראות, לבוא ולשמוע.

מבט אל עבר דרום מומבאי מגשר המיתרים Rajiv Gandhi Sea Link

שבעת האיים של מומבאי

על הטיילת שלאורך הים הערבי

מומבאי היא בירתה הכלכלית של הודו, ממוקמת במדינת מהאראשטרה. העיר הגדולה, המאוכלסת ביותר בהודו עם 67% תושבים הינדואים והשפה המראטהית כשפה הרשמית. מומבאי של פעם הייתה רצף של שבעה איים, הסמוכים לחוף המערבי של תת היבשת הודו, שהיו מחוברים ליבשת באמצעות גשרים. עד המאה ה- 16 עברו איי מומבאי בין שליטים. שליטים מקומיים, שליטים מוסלמים ושליטים פורטוגלים.

הקולוניה הבריטית

בשנת 1661, נישאה הנסיכה קתרינה מפורטוגל למלך הבריטי צ'ארלס השני ושבעת איי מומבאי עברו לידי האנגלים כחלק מהנדוניה של הנסיכה. בשנות העשרים של המאה ה- 18 העביר המלך צ'ארלס השני את האזור לחברת "הודו המזרחית" הבריטית, שזיהתה את פוטנציאל המעגן הטבעי של המקום לבניית נמל שהביא להתפתחות המהירה של מומבאי ולהפיכתה לשער הכניסה להודו ולמרכז של יבוא סחורות ויצוא חומרי גלם מהודו. ההתפתחות המסחרית באה יחד עם צורך בשטחים נוספים שנדרשו לשם אחסון סחורות, מגורים, מסחר, תחבורה ולכן החלו במילוי התעלות הטבעיות שהיו קיימות בין האיים. כך שטח מומבאי גדל והפך לשטח האורבני הרציף של היום.

בומביי או מומבאי ?- השיבה למקורות

בשפת המקור המראטהי המקום נקרא על של האלה האם ההינדית מומבה (Mumbā). הפורטוגלים, ששלטו במקום, קראו למקום "בום באיה", שפירושו מפרץ טוב. האנגלים, ששלטו במקום אחרי הפורטוגלים, התאימו את הכינוי הפורטוגלי לאנגלית וקראו למקום בומביי. כך נקראה העיר כשאני ביקרתי בה בפעם הראשונה שלי. בשנת 1995, עם עליית המפלגה המראטהית לאומנית לשלטון, הודיעה המפלגה על החזרת השם המקורי – מומבאי, בעיקר בכדי להתנתק באופן סופי מהעבר הקולוניאלי של המקום. אז מעתה אימרו – מומבאי.

מומבאי – עיר של ניגודים

במומבאי מתגוררים כ- 23 מיליון תושבים בקצוות שונים. עיר שיותר מכל מסמלת עבורי את הניגודיות, את הפערים אך יחד עם זה את ההרמוניה וההכלה. צפון העיר עם בוליווד וסצינת החלום ההודי לעומת דרום העיר, אזור עשירי העיר, המשקיפים לעבר הים הערבי. באמצע – סלאמס דהאראווי, אזור המגורים הצפוף ביותר עם מליון תושבים, רובם ממעמד הביניים. היסטוריה של כיבושים ושלטונות לעומת דרכו השקטה של מהאטמה גנדי, מנהיגה הפוליטי והרוחני של הודו שהוביל את תנועת העצמאות כנגד שלטון האימפריה הבריטית.

צפון, דרום ומה שביניהם

גשר המיתרים המחבר בין צפון מומבאי לדרומה Rajiv Gandhi Sea Link

חלוקה מאד ברורה בין צפון העיר לדרומה. בצפון העיר ניתן למצוא אזורים הרריים יותר ומיוערים, מה שתרם רבות להעשרת התפאורות הטבעיות בסרטי הבוליווד המופקים שם בתעשיית הסרטים. הדרום לעומת זה הוא האזור הצפוף של העיר. המאוכלס. כדי להפחית זיהום אוויר, נאסר על הטוקטוקים להיכנס לדרום העיר. בנוסף ל- 500 רכבות (עם 1000 מקומות בכל רכבת), 10,000 אוטובוסים, 80,000 טקסי בצפון ובדרום יחד, יש כ- 150,000 טוקטוקים רק בצפון העיר. מטורף! בין הצפון והדרום, מקשר גשר באורך 5.6 ק"מ מעל האוקיינוס במקביל לרצועת החוף, Rajiv Gandhi Sea Link. גשר מיתרים מרשים, עם שמונה נתיבים, שבנייתו הסתיימה בשנת 2009, מקשר בין הפרברים המערביים של מומבאי (אזור Bandra) עם דרום מומבאי (אזור Worli). הגשר מקצר משמעותית את זמן הפקקים הארוכים לכוון אזור העסקים בדרום העיר.

בוליווד – מומבאי ההוליוודית

סטודיו בתעשיית בוליווד שבצפון מומבאי

תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בהודו, עם הצלחה ומעריצים בעולם כולו. סרטים בשפה ההינדית, העוסקים בעיקר באהבה, משפחה וכאב. רבים מהם מסתיימים עם סוף עצוב אחרי שלוש/שלוש וחצי שעות. השם בוליווד הינו שילוב השם "בומביי" עם "הוליווד", עיר הסרטים האמריקאית. המקבילה ההודית להוליווד, הנמצאת במומבאי אחראית על הפקת סרטים בתקציבים נמוכים, רובם מחזות זמר צבעוניים ומוזיקליים. הזמרים המוכרים ביותר בהודו שרים בסרטים. אפשר לראות על כל עמוד וקיר בעיר את הפרסומות הצבעוניות לסרטים הבוליוודיים החדשים. למרות המודרניזציה של הסרטים בשנים האחרונות, אין בסרטים סצינות מין או עירום, ואפילו מנשיקות נמנעים אבל אין מניעה מסצינות אלימות.

ביקור בסטודיו

אנחנו ביקרנו בסטודיו של בוליווד, אחד מיני רבים בצפון מומבאי. מקום דל באמצעים, עם חדרים מוכנים לתפאורות של בית משפט, בית חולים, מאסטר שף ובית כלא, שם מצולמות גם סדרות טלוויזיה פופולריות. היינו צריכים להיות בשקט מוחלט כאשר צילמו את הסצינה של הנערה המתחננת על נפשה בפני הסוהר כדי לראות את אהובה ולא רק לרגע קט דרך סורגי הכלא.

שקט! מצלמים!

סלאם דהראווי (Slum Dharavi)

סלאם דהראווי (Slum Dharavi)

בנסיעה לדרום העיר ראינו את שכונת הפחונים הצפופה הזו. כמו שאריות של חלקי דברים שנערמו לצד הדרך. סלאם דהראווי, נמצא לא רחוק משדה התעופה של טיסות הפנים במומבאי. אזור בו אנשים בנו את בתיהם בצפיפות רבה, שם אף אחד לא רצה לבנות. בשנים האחרונות התגלה המקום כנכס נדל"ני, ומתקיים מאבק קשה לפינוי תושבי הסלאם מצד הממשלה ולקבלת תנאי פינוי טובים מצד התושבים. בסלאם גרים כמיליון תושבים בצפיפות שלא תאמן. ישנם סיורים לאזורים בתוך הסלאם (כי גם אפשר ללכת לאיבוד וגם לא לכבד את הפרטיות של האנשים) בהם אפשר לקבל טעימה קטנטנה מאורח החיים של תושבי המקום. התושבים בסלאם נחשבים ברובם ממעמד הביניים. אנשים עובדים, לומדים.

שכונה עמלנית

השכונה הינה שכונה יצרנית, עמלנית. האנשים לא נזקקים לסיוע ממשלתי לקיומם ובעצם מהווים מנוע תעסוקתי אדיר בכל הקשור לתעשיות המיחזור בעיר העשירה. תושבי הסלאם מתפרנסים בבתי מלאכה קטנים, בני חדר אחד, מכל השאריות והפסולת שניתן למצוא בעיר – ממפעלים ביתיים למיחזור פלסטיק, מיחזור מתכות, מפעל לצביעת בדים, חברה לייצור נעליים, חברה לייצור תיקים מעור בופאלו, מפעל חידוש פחים לאחסון נוזלים, מאפיות קטנות ועוד ועוד. תושבי הסלאם גוררים ומשנעים את הפסולת לדהראווי, מפרקים אותה ומייצרים מחדש. אפשר למצוא בדהראווי הינדואים מכל המעמדות לצד מוסלמים.

שטחים לבניה במומבאי הינם מצרך נדיר. עלויות קנייה ושכירות בעיר גבוהות מאד, ולכן תושבי הסלאם מעדיפים להישאר ולגור בפחונים הדלים שלהם ואת הכספים בהם הם משתכרים להעביר למשפחותיהם ברחבי הודו על מנת לעזור להם מאשר להשקיע במעבר לדירה באזור אחר, מחשש שלא יוכלו לעמוד בתשלומים. כשמסתכלים על הסלאם בעיניים מערביות קשה לראות מעבר להררי הלכלוך והאשפה או מעבר לתעלות הביוב הפתוחות הזורמות בין הפחונים. אין להתכחש לעובדה כי מדובר בשכונה עניה עם תנאי צפיפות קשים. אבל אם תשאלו את התושבים במקום, תקבלו תפיסת חיים אחרת, בה ללכלוך ולזוהמה יש מקום משני. על פיהם, אם לאדם יש מקום לאכול, מקום להניח את הראש ומקור פרנסה – המקום מכבד את דייריו. כיום מתנהל מאבק של נציגות הסלאם כנגד פינוי כפוי של התושבים היושבים על אחד מהשטחים היקרים במומבאי במסגרת "פינוי בינוי". למרות הקושי העצום שלי בהכלה של המקום, נשארתי עם הפרצופים המחייכים של ילדי השכונה.

שריד קולוניאלי – תחנת הרכבת ויקטוריה (Chhatrapati Shivaji Terminus)

תחנת הרכבת ויקטוריה (Chhatrapati Shivaji Terminus)

תחנת הרכבת של מומבאי עצומה בגודלה ואחת המרשימות בהן ביקרתי. התחנה שוכנת ברובע בורי-באנדר. הקו הראשון נחנך בשנת 1853, אולם בנייתה של התחנה החלה בשנת 1878 והושלמה בשנת 1887, לכבוד יובל חמישים השנים למלכותה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת וקיסרית הודו. בשנת 1929 הוקם, בסמוך לתחנה המקורית, מבנה נוסף עבור הקווים הבין-עירוניים. בתחנה ישנם 18 רציפים. רציפים 1-6 משמשים לקווים מקומיים במומבאי ופרבריה ואילו רציפים 7-18 משמשים לקווים בין עירוניים ובין מדינות בהודו. התחנה נחשבת לעמוסה ביותר מבין תחנות הרכבת ברחבי הודו. בשל העומס ההולך וגדל, משמשת התחנה את קווי הפנים רק של הצד המזרחי של דרום מומבאי ואילו הקווים לצד המערבי נמצאים בתחנה אחרת. כשלושה מיליון אנשים עוברים בתחנה מדי יום.

המולה רבה של אנשים, שלמרבה הפלא יודעים כולם לאן ללכת והכל מתנהל ב"בלאגן מסודר". התחנה נבנתה בסגנון אדריכלי של ארמון גותי, עם פיתוחים, עיטורים רבים ותבליטים של חיות. ישנם מגדלים וצריחים, כיאה למבנים איטלקיים מימי הביניים. הקשתות המחודדות תואמות את אדריכלות הארמונות המסורתית ההודית. בשנת 2004 הוכרזה התחנה כאתר מורשת עולמית. בשנת 1996 שונה באופן רשמי שם התחנה, במקביל לשינוי שמה של העיר ל"צ'האטראפאטי שיוואג'י", כדי להתנתק מזכר הקולוניאליזם.

מוזיאון גנדהי

מטה הפעילות של מהאטמה גנדהי, המנהיג הפוליטי והרוחני, האדם הצנוע, שהוביל את הודו במאבקה נגד שלטון הבריטים, נמצא במומבאי, ומשמש כיום כמוזיאון קטן ואינטימי עם ספריית מחקר, מוצגים של תצלומים ומכתבים שכתב ואפילו חדר השינה המינימליסטי-נזירי בו ישן גנדהי בביקוריו בעיר. מוהנדס קרמצ'נד גנדהי נולד ב- 2 באוקטובר 1869. הוא נמנה עם המנהיגים המוערכים ביותר במאה ה- 20. גנדהי ידוע בכינויו "מהאטמה גנדהי", שפירושו בסנסקריט "הנפש הגדולה", בעיקר בשל הטפותיו לאי אלימות וחתירה לאמת. גנדהי נרצח ב- 30 בינואר 1948, על ידי מתנקש הינדואי שלא הסכים עם דרכו. הייחוד במוזיאון הקטן הזה הוא דרך הצגת הנקודות המשמעותיות בחייו ופועלו בקופסאות מיניאטוריות, מעין טלוויזיות ללא מסך, עם טקסט נלווה. מתאים לביקור גם עם ילדים.

הגנים התלויים ופארק קאמאלה (Hanging Gardens & Kamala Nehru Park)

הנוף מטיילת הגנים התלויים

בדרך לנקודת הביקור האחרונה שלנו נסענו דרך פארק קאמאלה הממוקם על גבעת מלאבר כחלק מקומפלקס של הגנים התלויים, האהוב במיוחד על גנים ובתי ספר יסודיים המגיעים למקום לבקר וליהנות, יחד עם התיירים, מהנוף לעבר הים הערבי והטיילת לאורכו. בגנים ישנם ספסלים רבים, חלקם מיועדים לאוכלוסייה המבוגרת בלבד, ופסלים בהשראת סיפורי ילדים מוכרים.

השער להודו

השער להודו

אל "השער להודו" הגענו בעצם בשביל לראות לא רגע אחרי הכניסה, כי אם רגע לפני היציאה מהעיר. מבנה מפואר הנישא לגובה של 26 מטרים, אף הוא אחג משרידיה הקולוניאליים של העיר. השער נבנה בסמוך לנמל הכניסה למומבאי, באזור קולאבה (Colaba), בין השנים 1911-1924. השער נבנה להנצחתו של ביקורם של מלך הממלכה המאוחדת, ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בשנת 1911. המבנה עשוי בזלת צהובה ובטון ובו שלושה מעברים. אחד מרכזי, רחב, ועוד שניים קטנים יותר מצידיו. המקום תמיד הומה אדם. זהו מקום מפגש פופולרי למקומיים ותיירים רבים מגיעים לראות את המקום ולקבל הצצה לחיים של המקומיים.

לסיום יום גדוש – מלון הטאג' מהאל

ממש בסמוך לשער להודו, נמצא מלון הטאג' מהאל המפואר (Taj Mahal Palace), שהיה מלון 5 כוכבים הראשון בהודו. לפני כך וכך שנים, כאמור שמומבאי הייתה עוד בומביי, התגנבתי לי לרגע קט והצצתי בלובי המפואר, באנשי הקבלה הלבושים במיטב הסארים והחליפות מהבדים המשובחים ביותר. הייתה זו הצצה קטנה. הפעם נגסתי כבר בביס גדול יותר.

המלון נבנה בשנת 1903 על ידי התעשיין העשיר ג'. נ. טאטא (Tata) כנקמה על מלון ווטסון שנפתח בשנת 1869 והכניסה אליו והשימוש בו הותר אך ורק לבריטים. בכניסה התנוסס שלט שאמר שאין כניסה לכלבים ולהודים. מבנה הטאג' היה המלון היחיד בעיר המחובר לרשת החשמל. המלון משדר יוקרה במימדים שלו, בעיצוב החללים הציבוריים של הלובי, הבריכות, המסעדות ושדרת חנויות המעצבים הממוקמת בתוכו. המלון נחשב לאחד המפוארים בהודו ובאסיה כולה והתארחו בו מדינאים, שייח'ים ותיירים עשירים. היום ניתן למצוא במלון חדרים במחירים גבוהים בהשוואה למלונות אחרים במומבאי אולם לא מחירים בשמיים, במיוחד למי שרוצה להנות מהחוויה של לילה או שניים בתנאים מפנקים במיוחד בסגנון הודי.

שדה התעופה במומבאי. עיצוב חדשני

השיבה ממומבאי – אחרית דבר

אנחנו חזרנו משם לשדה התעופה. אחרי שבועיים מדהימים בדרום הודו עם קבוצת הנשים שהצטרפה אלינו, היינו מוכנות לפינוק אחרון של קפה ועוגיות במסעדה של הטאג' מהאל. התפנקנו לנו בתצפית מדהימה לעבר הטיילת והשער להודו וניסינו לספוג טעמים וריחות שיספיקו עד לפעם הבאה שנחזור. כשהגענו ביקשתי מעדי, שותפתי לדרך לשחזר את אותן עוגיות (טבעוניות), מלאות בארומה של הל וג'ינג'ר. אם תעקבו אחרי המתכון שלה, תהנו מפינוק אמיתי בטעם של הודו, כמו שאנחנו חווינו. נסו. מבטיחה לכם שתרצו עוד. ואולי תצטרפו אלינו למסע הבא?

עוגיות הודיות בטעם של הל וטעם של עוד

המצרכים

3/4 2 כוסות קמח כוסמין

1 כף שטוחה אבקת אפיה

3 כפות מיקס של הל טחון וג'ינג'ר טחונים

קורט מלח

חופן שקדים פרוסים דק, אופציונלי

———-

1/2 כוס שמן קוקוס מוצק

1 כוס סוכר קוקוס / דמררה אורגני

1/4 כוס חלב צמחי

1/4 כוס סילאן טבעי או סירופ מייפל אורגני

1/2 כפית מחית וניל או כפית אחת של תמצית נוזלית

אופן ההכנה

לחמם תנור ל 160 מעלות. לערבב בקערה את רשימת המצרכים הראשונה. בקערה נוספת לערבל עם מיקסר ידני חשמלי, את שמן הקוקוס והסוכר כ 5 דקות. להוסיף חלב צמחי, המתקה ווניל. לערבל עוד דקה. לאחד בין שתי הקערות. לעבד בידיים את הבצק. בעדינות. אם יש צורך להוסיף מעט קמח. הבצק יהיה רך ונעים. להעבירו לפיסת נייר אפייה או ניילון נצמד, לגלגל אותו כמו סוכריה, לעצב לצורה מעט מרובעת ולהקפיא את הגליל לשעה וחצי. להוציא מהמקפיא את הגליל. לחתוך לעוגיות דקות, להעביר לתבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה. לאפות עד שהן מעט מוזהבות. בערך 15-17 דקות.


רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים, הזמנות למסעות בעולם או אולי לקבל השראה? 

הרשמו ואני מבטיחה להיות בקשר.

גלית


מייל ראשון אמור להגיע אליכם אחרי שתכניסו כאן את הפרטים שלכם. אם אתם לא רואים, אנא בדקו שלא הגיע לדואר ספאם.

נרשמתם בהצלחה - נשתמע בקרוב!