צילום: עדי שפירא

סיכומים של שנה ראשונה

בדיוק לפני שנה העזתי בגדול ושחררתי את הבלוג שלי, "בלוגלית", לשוטט לו בעולם. דאגתי ושמרתי וגוננתי וטיפחתי וכתבתי ומחקתי לא מעט אבל בעיקר העזתי. 38 פוסטים בשנה הזו שנכתבו על ביקור ב- 15 מדינות בשנה וחצי האחרונות ועל עוד מיני אהבות שלי וסיפורים של הלב, אבל המספר המרשים באמת הוא של האנשים שפגשתי בדרך בשנה האחרונה. את רובם פגשתי מעבר למסך. מן יחסים אפלטונים-וירטואלים שכאלו. את חלקם פגשתי במציאות. לכולם יש תשוקה משותפת לכתיבה, לגילוי עולמות ומרחבים חדשים, לעסוק במשהו שהם אוהבים.

בלוגולדת 1 בחג סוכות

חג האסיף

"בלוגלית" חוגגת שנה. בלוגולדת 1. אני כל כך אוהבת חגיגות. אוהבת לארח ולשמוח וגם את חג סוכות אני אוהבת. אולי לא במקרה שכך יצא התזמון של הבלוגולדת והחג. חג סוכות נקרא גם חג האסיף. "באספכם את קציר אדמתכם". כמה סימבולי הוא לחגוג את אוסף החברים הגדול שלי. את כל העשייה בעולם הבלוגינג שזימנה לי את כל החברים. אני מודה על כך באמת.

אושפיזין

למרות המרחק מהארץ, ולמרות שהשנה לא בנינו סוכה, הארוח חסר לי מאד. ה"אושפיזין", האורחים, הבאים להתארח בסוכותיהם של ישראל במהלך שבעת ימי חג הסוכות, בהם בכל יום מגיע לסוכה אורח אחד מהשבעה בראש ואליו מתלווים שאר האורחים, הופכים מייד לאורחי החגיגה שלי. בחרתי השנה לארח בסוכתי הוירטואלית אושפיזין. שבע נשים יקרות שגיליתי בדרך, בשעות ארוכות של טיולים ברחבי העולם הדיגיטלי, בקריאת פוסטים, בחקירת מילים, בהתבוננות ארוכה על צילומים, בקריאה על תרבויות מרתקות. 

האושפיזין שלי

בחרתי לשתף בבחירת האושפיזין שלי, כדי שגם אתם תהנו מהן, כל אחת בתחומה. מוזמנים לחגיגה שלי!

ענת ברגר ספיר – "פפיטה"

(Right: Nadja Auermann wearing John Galliano spring 1995 for Dior. Photograph by Patrick Demarchelier for Harper's Bazaar, July 1996. Left: Photo by Anat, from "Christian Dior, Dream Designer" 70th Anniversary of the house of Christian Dior exhibition in Paris, 2018)

לכבוד ראש השנה קיבלתי במייל את הפוסט האחרון של ענת שנפתח בתיאור המתנה שקיבלה בגיל ארבע וחצי לכבוד ראש השנה – "חולצת כותנה לבנה בעלת שרוולים תפוחים, ומעליה סרפן פרחוני קצר". די היה בתיאור הפשוט הזה בשביל להחזיר אותי לאותו הגיל, מחכה ללכת עם אמא לחנות לקנות בגד חגיגי או להוביל אותי בדמיונות לתקופה אחרת. אולי אפילו כזו בשחור-לבן. אבל מה שמשך אותי פנימה, להמשיך ולעבור מפוסט לפוסט בבלוג של ענת הוא עדינות המילים, השבריריות של הדמויות המצולמות, בחירת הנושאים והחיבורים המרתקים בין מחול, אמנות ואופנה. ענת שבתה את ליבי בעושר הגדול הנמצא בתוך הבלוג הנישתי שלה ובתשוקה המורגשת בקריאה. עדינות עוצמתית בכל משפט ובבחירת השירים וקטעי המוזיקה המלווים את הפוסטים.

מאז ומתמיד אהבתי את רכות החומר, את עדינות הבדים את הנגיעה בהם. מעולם לא רקדתי אבל אהבתי להתבונן ברקדניות של דגה ותמיד הוקסמתי מדוגמניות המסלול שהולבשו על ידי מעצבי האופנה הגדולים. עד היום אני גוררת את מי שמטייל איתי לתערוכות אופנה ועיצוב אופנה כשאני נתקלת בכאלה. בכל פעם שענת כותבת פוסט חדש אני מרגישה שהיא מצליחה לגעת עמוק פנימה, ולהזכיר לי עוד משהו שאני אוהבת, במילים כל כך עדינות ומדוייקות.

  • ממליצה לכם להיכנס לבלוג של ענת ולהתענג על רכות ויופי – פפיטה, ולעמוד האינסטגרם היפה שלה.

אורית מצא – "היפנית הקטנה"

(Photo by Orit, from Japan)

האהבה שלי ליפן התחילה כבר מזמן. לא ברור לי בדיוק מתי אבל משהו בפשטות, במינימליזם שבה את ליבי, בעיקר האמנות המסורתית היפנית, בה אני מנסה לגעת גם בעשייה שלי היום. את אורית פגשתי בפעם הראשונה באופן וירטואלי במהלך השנה האחרונה בה אני משוטטת רבות בעולם הבלוגים, בעיקר אלו של הטיולים. נכון שעוד לא קניתי כרטיס ליפן אבל המחשבות עליה הביאו אותי לקרוא את הפוסטים של אורית. לאורית יש אהבה גדולה לתרבויות מזרח אסיה ובעיקר ליפן. החלטה אמיצה הביאה אותה ללמוד ולחקור את התרבות והשפה היפנית.

בבלוג שלה, (שנקרא איך לא?) "היפנית הקטנה", אורית מגשימה את חלום הילדות שלה וכותבת על חוויותיה מהמסע הזה – על הטיולים ביפן, על התרבות והאוכל. אותי תמיד מרתק להגיע למקום ולהיפגש עם פילוסופיית חיים שונה ומיוחדת ואת זה אני עושה באהבה דרך אורית. שמעתי את אורית כשסיפרה שמה שחשוב אצל היפנים היא הדרך ואולי זו עוד דרך בה אני מתחברת כל כך לכתיבה שלוקחת אותי יד ביד ליפן. אגלה לכם שבביקור האחרון בארץ פגשתי את אורית והיא באמת יפנית וקטנטונת.

תמרי סלונים – ליבס – "Tamari And Me"

(The collage: photos from Tamari's Instagram, taken by Tamari Slonim Libes. Left: Ido Lavi)

את תמרי פגשתי כשאני בוהה במחשב, מחפשת את דרכי בעולם הבלוגינג. החיבור המיידי והראשוני היה דרך המילה "השראה". החיפוש אחר עצמי, אחר הבית ששינה צורה ומקום אחרי המעבר למינכן, הרצון לעשות משהו שיכיל ויתן בית להשראות שלי ואולי יהווה השראה למי שיקרא אותי, אותו חיפוש הפגיש אותי עם תמרי. לא מקרי שגם אני כתבתי על "השראה" ב"נעים להכיר" בבלוג שלי. "בית זו מהות. המהות של עצמנו של מי שאנחנו. זה הלב שלנו. התמצית, הבסיס השורשים. וכן בית זו השראה. אולי הכי משמעותית שיש לנו בחיים". כך היא כתבה בפוסט שלה "בית". כאן אני הכרתי את תמרי. היא עוד לא הכירה אותי.

תמרי היא אישה של מילים, של משמעויות, של עומק. היא מכורה לתמונות ולמילים, כותבת ומצלמת כמעט ללא הפסקה. האסתטיקה הויזואלית של המילים שהיא בוחרת, התמונות המלוות את הפוסטים ותיקיות הפינטרסט שלה הן השראה אחת גדולה וכל כך הטעם שלי. מאז שהכרתי אותה, כבר שוחחנו כמה פעמים, מנסות למצוא את הרגע המתאים ביותר לדלג על משוכת המרחק. סדנאות לוחות ההשראה והחזון שתמרי מעבירה הן סוג של מחשבה שיוצרת מציאות. לוח השראה וחזון הוא כלי עוצמתי המאפשר להפוך חלום למציאות. הלוח מבטא השראה פנימית של עולם אסוציאטיבי חזותי ומילולי. שני תחומים שחברו אצלי בשנה האחרונה בכתיבת הבלוג שלי. לעיתים הכתיבה באה מתוך השראות שצילמתי ולפעמים מילים מובילות אותי לצלם משהו. קטע מתוך הפוסט "בית" שכתבה תמרי, מילים שנוגעות בי ברבדים העמוקים ביותר – 

"הלב שלי הוא בית.

בית שמיוחד רק לי.

ומי שאני מכניסה לבית שבלב שלי,

נשאר שם

לתמיד"

  • לעוד מילים והשראות, כנסו לבקר את תמרי בבלוג המקסים שלה Tamari And Me וקראו את #רקמילהאחת בעמוד הפייסבוק שלה.

עדי שפירא – "דובדבנים של טעם"

(Photo by Adi Shapira)

מה זה דובדבנים? הר של דובדבנים. אני כל כך אוהבת דובדבנים. קיבלתי אותם, או יותר נכון את עדי כמתנת מעבר דירה. הגעתי למינכן ומצאתי אותה. ככה. פתאום. ביום שמש קסום על קצה של הר. או אולי היא מצאה אותי? מאז אנחנו יחד בחיבור של חברות עמוקה, לפעמים כזו שלא דורשת מילים. 

עדי היא אלופה. אלופת העולם בלהמציא המצאות טעימות. כאלו שקודם אוכלים עם העיניים ורק אחר כך טועמים. רוקחת מיני ומיני באסתטיות מופלאה ובדיוק טעמים ואמרנו כבר שהכל טבעוני? בעושר עצום של מילוי שק הרעיונות שלי. לא סתם בחרתי בה (או שהיא בי) לשותפות מסוג אחר

חלומות משותפים שנשזרו להם יחד הביאו אותנו לאיחוד כוחות – היא בתחום הקולינריה והטעמים האותנטיים ואני בתחום האמנויות השורשיות, המסורתיות, ויחד יצרנו את "מסעות נשים יוניק – בוטיק". מסעות ייחודיים ליעדים אקזוטיים בעולם, לחקור תרבויות מזוויות מבט לא שגרתיות. 

רחלי לביא-דגן – "רק עתיק"

(Photo by Racheli Lavi Dagan)

כמוני, גם רחלי מתגוררת בחו"ל כבר כמה שנים. אני במינכן היא בהולנד. כמוני, גם רחלי היא בלוגרית טיולים שאוהבת לחקור מקומות חדשים, לכתוב עליהם ולשתף את כל מי שרק רוצה לדעת. כמוני, גם רחלי אוהבת מאד מאד וינטג' ושווקי פשפשים ואפילו הפכה את זה למומחיות שלה והיא מובילת טיולי וינטג' באזורים הכפריים בהולנד.

חייבת להודות שרחלי "התחילה" איתי. קיבלתי הזמנה להתארח אצלה במגזין "רק עתיק" אותו היא כותבת. כתבתי על שוק פשפשים במינכן ווינטג' על משקל. כשרחלי הציגה אותי אצלה, היא כתבה: "כל אחת מאיתנו מתמודדת בדרכה עם הקשיים בארץ החדשה אך המשותף לכולנו, כתיבת בלוג, מגשר על פערים, יוצר קרבה והופך אותנו לחברות בקהילה המיוחדת הזו של בלוגריות טיולים", והיא בדיוק קלעה להגדרת החיבור הראשוני בינינו. אמנם אנחנו רחוקות מישראל אבל המגורים באירופה והקרבה בין המדינות הביאו אותנו יום אחד להיכנס לאוטו, די בספונטניות, להקפיץ את הילדים לבקר חברים (אחד בהולנד ואחת בבלגיה) ו"על הדרך" להגיע לבקר את רחלי. חוץ מארוחה מפנקת קיבלנו יום טיול מיוחד במחוזות שהיא כל כך אוהבת. תודה רחלי על החברות המיוחדת הזו.

נתלי תמיר – "מתחת לאף"

(Photo by Natali Tamir)

תמיד אהבתי לצלם. אפילו הייתה תקופה שהייתי מסתובבת עם אחת גדולה כזו, עם תיק גדול עוד יותר, סוחבת עוד כמה עדשות כדי להיות מוכנה לכל מצב. עם השנים סחבתי דברים אחרים על הידיים, בעיקר ילדים ותיק גדול מלא כדי, שוב, להיות מוכנה לכל מצב. המצלמה נשארה עמוק בארון אבל הדחף לצלם נשאר איתי. עברתי לצלם בנייד. כן. מודה. כל הצילומים בשנים האחרונות שלי הם בנייד. מודה גם שהיו פעמים שחשבתי שזה לא טוב מספיק, שאולי זה לא נחשב, אבל כשראיתי את הצילומים של נתלי, כולם בנייד דרך אגב, הבנתי שאפשר גם ככה, ובגדול! את נתלי קיבלתי ליום ההולדת האחרון. יותר נכון את הסדנה של נתלי "מתחת לאף", קיבלתי מחברה טובה שיודעת מה אני אוהבת. בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי של בין ביקור לביקור בחופשת מולדת חגגתי גם שם. שינוי נקודת המבט, ההיפוך שלה, מביא לתוצאות מעניינות. ניסים ונפלאות. 

אז מי זו נתלי? – יוצרת, אינסטגרמית ובלוגרית, שמאוהבת בהתבוננות על הפרטים הקטנים, הפשוטים, בחיי היום-יום שלנו, ממש מתחת לאף ומצליחה בכישרון רב לסחוף אחריה ולהדביק בחיידק. שילוב של עין מקצועית ולב רחב שמביא לשינוי נקודת המבט (ולא רק בצילום).

  • בשביל להבין על מה אני מדברת ולמה אני כל כך אוהבת, היכנסו לבלוג של נתלי – מתחת לאף או לגלריה המשגעת באינסטגרם שלה.

שילה ברון – "Travel with Sheila"

(Photo by Sheila Baron)

כשקראתי בבלוג של שילה שהיא אוהבת עיצוב פנים, אופנה, צילום, מוזיקה, אמנות ואוכל טוב, ידעתי שמצאתי מישהי כלבבי. הרי אנחנו אוהבות את אותם הדברים. כמה כיף זה לחלוק עם מישהי את אותן האהבות, עם טיולים ברחבי הגלובוס, צילומים מדליקים וכתיבת טיפים בסטייל! "אני אוהבת את מה שאני עושה ועושה את מה שאני אוהבת" הוא בהחלט מוטו שמורגש בבלוג של שילה.

אני ושילה נפגשות לנו וירטואלית אחת לכמה ימים בקבוצות של טיולים או אפילו בגלריית האינסטגרם ששאבה את שתינו. אני כל כך אוהבת את היעדים בהם שילה מבקרת ועליהם כותבת. יש לנו הרבה מן המשותף. תמיד משמח אותי לקרוא על יעדים בהם ביקרתי מנקודת מבט של מישהי אחרת, במיוחד אם היא כזו עם ראייה מדויקת של נגיעות מעוצבות והיא בהחלט מהווה סמן ליעדים חדשים עבורי (מפנטזת על סרי לנקה!). בלוגים כאלה מזכירים לי בכל פוסט כמה כיף זה להיות בלוגרית של טיולים.

  • כל מי שרוצה עין מקצועית בבניית טיולים, לקבל טיפים על ביקורים מדליקים ביעדים מדליקים עוד יותר – שיחפש את שילה בבלוג הצבעוני שלה – Travel with Sheila או שיקבל השראות מהאינסטגרם שלה.

מזל טוב לבלוגולדת 1

מרגישה שתחילת הדרך האירה לי פנים. נהנית מהחיפוש, מהעשייה, מהכתיבה ומהמפגשים הרבים לאורך הדרך. מאחלת לעצמי ול"בלוגלית" להמשיך וליהנות.

מזל טוב לי וקולאז' מסכם!

רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים, הזמנות למסעות בעולם או אולי לקבל השראה? 

הרשמו ואני מבטיחה להיות בקשר.

גלית


מייל ראשון אמור להגיע אליכם אחרי שתכניסו כאן את הפרטים שלכם. אם אתם לא רואים, אנא בדקו שלא הגיע לדואר ספאם.

נרשמתם בהצלחה - נשתמע בקרוב!